יומן מסע - האיים הצפים

היום אנחנו נמצאים בסוף חודש יוני 2009, כבר 5 חודשים בדרום אמריקה אחרי שטיילנו חודשיים בארגנטינה וצ'ילה, חודשיים נוספים בברזיל וחודש בבוליביה. היום לאחר שטיילנו באי השמש  (Islas del Sol) אשר נמצא בצד המזרחי של אגם טיטיקאקה הלוא הוא גבולה של בוליביה. לפי אמונתם של תושבי המקום, שם נולדה השמש – אכן את השקיעות והזריחות שראינו שם, לא ראינו אפילו בחופים היפים ביותר בברזיל. לאחר לילה באיי השמש נשארנו עוד לילה בעיר – קופאקבנה – לא, לא מדובר בחוף הנפלא בריו דה ז'נירו אלא בחיקוי הבוליביאני של עיירת הגבול בבוליביה.

הנה, אנחנו חודש לפני החזרה המתוכננת לארץ, לקראת המדינה האחרונה בה אנו נבקר, העמסנו את עצמנו על "אוטובוס" מקומי בדרכנו לחציית הגבול המשותף לכיוון פרו. כרגיל הדרך הייתה "מאתגרת" כמו כל דרך באזור בוליביה-פרו, שלא נדבר על התשלום שהיינו צריכים לשלם בגבול על חותמת דמיונית שלא קיבלנו בכניסה לבוליביה – כמובן שהכסף הלך ישירות לכיסו של השוטר.

הגענו בסופו של דבר לעיר הגבול הפרואנית 'פונו' – עיר קטנה ואפלולית המשמשת לנקודת יציאה לאיים הצפים השוכנים באגם טיטיקאקה – האטרקציה הייחודית של האזור.

לא כמו כל התיירים שהיו איתנו בעיר, אנחנו (רן, חברתי גל ואנוכי) החלטנו להישאר ללון שם לילה. כשאני מתכוון אנחנו, אני מתכוון שרן (בכינויו "קדוש") עמל ארוכות בכדי לשכנע אותנו להישאר שם לילה ולא רק לבקר לשעה. (עמל שהשתלם לכולנו   בסופו של דבר).

מצאנו את הסוחרים הנפוצים שאחראים על השייט לאיים, והחלטנו שאין לנו מה להישאר בעיר הנידחת 'פונו' וישר יצאנו לכיוון האיים. בשייט עם קבוצת תיירים אירופאים ואמריקאים (הנקראים בפי הישראלים – "שלמנים" (מלשון לשלם - מכיוון שאלה נוהגים לשלם על כל דבר פי כמה מכל תייר ישראלי, עובדה שאולי נובעת מתמימותם או מידת הכסף הנוזלת להם מהכיסים). בכל אופן הגענו ולאחר שייט של חצי שעה פחות או יותר, לקבוצת האיים השוכנת לא רחוק מהעיר פונו.

בכניסתנו לאזור האיים ראינו שלט המצביע על כניסה לאיים כאשר מידי פעם יש נשים מקומיות הגובות כסף בכניסה, תלוי על איזה צד הן קמו בבוקר.  בבואנו לאחד האיים שאירח את הקבוצה, התקבלנו על ידי נשות המקום הלבושות בבגדים מסורתיים ע"י ריקודים ושירים – דבר שהוביל להתלהבות היסטרית בקרב התיירים האירופים (?!). ירדנו כולנו מהסירה כאשר נאמר למקומיים שאנו הישראלים שנשארים ללון אצלם – עזרו לנו עם התרמילים והתיישבנו כולנו לקבלת הסבר על האיים. במהלך ההסבר, הוצגה בפנינו שיטת בניית הקרקע של האי בעזרת צמח הטוטורה הנפוץ באזור כפי שכבר הסברנו קודם לכן. לאחר מכן, יצאנו לשייט באחת מסירות הטוטורה של המקומיים וטעמנו לחם מעשה ידיהן של נשות המקום. לאחר כחצי שעה של התרשמות, שאר התיירים חזרו בחזרה ל'פונו' ואנחנו נשארנו ל"דבר האמיתי".

 בהתחלה הייתה הרגשה של חוסר נעימות, כי הרי ספרדית הם לא מדברים שוטף (לא שאנחנו, אבל לפחות יודעים לדבר ולהבין ספרדית) אלא רק קצ'ואית שהיא שפת בני השבטים בפרו. הם בשגרתם היומיומית ואנחנו הרגשנו לא קשורים עד שראש השבט הגיע אלינו ובצורה מסוימת תקשרנו והבנו שהם מתארגנים להכין ארוחת ערב וישמחו אם נצטרף אליהם. הבנו שהכנת האוכל בשבט עובדת לפי חלוקה מסודרת כאשר יש תורנות בין נשות האי. בזמן הכנת האוכל העברנו את הזמן במשחק כדורגל עם ילדי המקום – פעולה לא פשוטה לנוכח העובדה שהאי נמצא 3800 מ' מעל גובה פני הים, דבר שהקשה לשחק יותר מכמה דקות , ולאחר מכן התפננו לשחק עם שאר ילדי המקום. הם העלו אותנו למגדל השמירה לראות את התצפית על כל האגם וגם שיחקנו עם התינוקת הצעירה באי, דבר חמוד מעין כמוהו, כשהתגלתה כתינוקת חייכנית וידידותית.

לאחר זמן מה, הודיעו לנו שהאוכל מוכן. הגישו לנו בצלחות ביצת עין, אורז ותפוחי אדמה שנעשו בסירים על מדורה קטנה שהכינו על רצפת האי. אני כהרגלי, מפונק באוכל, דגתי את מה שנראה לי לעין והתחלנו להתארגן לשינה. תוך כדי ההתארגנות הבנו מראש השבט שכדאי להתארגן בצורה טובה לשינה כי בתקופה זו הטמפרטורות בלילה צונחות אל מתחת ל-15 מעלות מתחת ל- 0. חשבתי שאני לא שולט במספרים בספרדית אבל לאחר ווידוא הבנו שלא צוחקים איתנו. רן, שהיה בלי שק שינה, היה אדיש לעובדה המצערת אך לאחר 10 שמיכות 'סקביאס' שנתנו לנו הבנו שנסתדר. נכנסנו ל"בית" שלנו ללילה, שבעצם היה מעין איגלו קטן מקש, שהעניק מקום בדיוק ל-3 אנשים, לא פחות ולא יותר. מזל שגל קטנה אז הסתדרנו. לאחר מספר דקות ראש השבט חזר עם עוד 3 שמיכות שמצא ו"תאורה" ללילה. כשאני מדבר על תאורה, אני מתכוון לנר הקשור לבזנט המחובר לרצפה. חשוב לציין שמדובר ברצפת קש, דבר ההופך את ה"תאורה" לדבר "בטיחותי" ביותר. להגיד שהנר הפיק בשבילנו יותר מידי אור, הוא לא, אבל איך אמרנו – אוטנטיים עד הסוף.

הלילה שעברנו היה אחד הלילות שנזכור להמשך חיינו. כמובן שלקח לנו בערך שעה למצוא את עצמנו בין שלל שקי השינה והשמיכות ואז לגלות שאנחנו שוכבים על אבנים, עצים ושאר ירקות. עד שמצאנו את התנוחה הנכונה, גל התחילה לשמוע רעשים מחוץ לביתנו הקט, דבר שהצריך לצאת מכל הקומבינציה של השמיכות ולראות מה קרה. די ברור היה שמדובר בכלום או מקסימום בכלב נטוש. חזרנו לאיגלו ולשלל אמצעי החימום שעמדו בפנינו.

לאחר 3-4 שעות שינה טובה, העיר אותנו אחד מנערי השבט בסך הכל בן 14, ובספרדית קלוקלת אמר לנו שהולכים לדוג. חשוב לציין שהשעה הייתה בערך 5 אם אני לא טועה. שעה לגיטימית לדייג כשבחוץ לא יותר ממעלה או שתיים. קמנו בלית ברירה מהחום שהצטבר לנו מתחת לשמיכות, לא היה לנו מה להתלבש כי לבשנו בלילה כל שכבת בגד אפשרית שהייתה לנו. בחוץ ראינו שכבות שלמות של קרח על האיגלו, על האדמה ועל כל הסירות. יצאנו לצחצח שיניים – פעולה שהתגלתה כבעייתית נוכח העובדה שבלילה כל המים קפאו ואלה שלא, עמדו על 3-4 מעלות. יצאנו עם סירה קטנטנה ארבעתנו – רן, גל, הילד המורעל לדייג ואני. כשחשבתי שיוצאים לדייג הייתי בטוח שמדובר בחכה, חוט וקרס ופשוט נחכה עם חכה ביד לדג שיבוא. מסתבר שטעיתי והערכתי את בני המקום לא נכון. כבר כשיצאנו, הנער החל למשוט מהמים רשת ענקית ששטחה הכללי עמד על 3 קמ"ר שנפרשה מבעוד מועד ערב לפני כן. הנער מתחיל למשוט את הרשת ועימה כל הדגים שנתפסו במהלך הלילה. על הדרך אפילו מצאנו ברווז לא חכם במיוחד שגם נתפס ברשת ונלקח ע"י הילד כנראה לפחלוץ כמו שאר החיות שיש להם באי או להכנת ארוחה מאוחר יותר. עזרנו לנער למשוט את הרשת דבר הנראה פשוט, אך התגלה כפעולה פיזית קשה במיוחד כשמדובר ב-5 בבוקר. אמרנו לפחות אם לא לעזור עם הרשת, נעזור להשיט את הסירה בעזרת המשוטים, דבר שהתגלה כפעולה עוד יותר קשה לתמרון – ולהזכירכם מדובר בילד בן 14.

חזרנו לאי עם השלל והשעה כבר 6 וחצי בבוקר, אנחנו שעה וחצי ערים ומרגישים כאילו אנחנו ערים שבועיים רצוף. זה הזמן לארגן את הילדים לבית ספר, הילדים מתלבשים, מצחצחים שיניים, ואחד הילדים שהתחבר איתנו כבר בערב שלפני, ראה שיש לנו נגן Mp3 וממש התלהב. הבאנו לו את הנגן בזמן שהוא מתארגן לבית ספר והשמענו לו שירים ישראלים כמו סאבלימינל , שלמה ארצי ועוד. מסתבר שיש למוסיקה הישראלית קהל יעד אוהד מאוד. הילד העביר את הנגן בין שאר הילדים ואלה התלהבו גם כן. לאחר שסיים להתארגן החזיר לנו את הנגן ואמר תודה כי באו לאסוף אותו לבית ספר עם הסירה – סוג של "פול" כאשר כל הורה תורן אוסף ביום אחר את הילדים.

הכינו לנו ארוחת בוקר, כרגיל ביצת עין, אורז ותפוחי אדמה וכרגיל דגתי את מה שנראה לי אכיל. התחלנו לסדר את התיקים שלנו ולקפל את עשרת השמיכות שקיבלנו ללילה. צילומים אחרונים לפני שנפרדים. סבב תודות עם כל בני השבט שאירחו אותנו באמת בצורה נפלאה. לאחר שעתיים הגיעה סירה נוספת של תיירים שבהו בנו בצורה מוזרה לאחר שלא הבינו מי אלו הישראלים שנשארו לישון לילה במקום הפרימיטיבי. חבל שלא יכולנו להסביר להם איזו חוויה זאת הייתה, אבל אולי בעצם אנחנו לא צריכים לספר להם על החוויה עדיף שנשמור אותה איתנו.

נ.ב – תודה לרן "קדוש" רבי ששכנע אותנו להישאר לילה על האי ולחוות חוויה מטורפת.